פרויקטים של התחדשות עירונית ידועים כמורכבים מאוד מבחינה בירוקרטית, אך כמעט ולא מדובר על המורכבות הרגשית שהם מביאים עמם. חשוב להבין; פרויקט פינוי-בינוי מפנה אנשים מבתיהם, מנתק סיפורי חיים וגודע קרבה פיזית ונפשית לסביבה המוכרת, למכולת השכונתית, לקופת החולים ולסניף הדואר. הפרויקט אף מפרק שכנות וחברויות קרובות בנות עשרות שנים. הנחת העבודה היא כי דירה חדשה, מעט גדולה יותר בבניין חדש מציעה בהכרח שיפור באיכות חיים למפונים – אך אין זה מדויק. איכות החיים אינה נמדדת רק בשווי הדירה, כי אם בתחושת השייכות והוודאות, תחושת הבטחון וחיי הקהילה.

בעלי הדירות העומדים בפני החלטה כה קשה זקוקים לאוזן קשבת. למישהו שיראה אותם ויבין את תחושותיהם, ולא רק את הפן הבטיחותי של הבניין או את הפן הכספי. יתרה מכך, לאורך שנות ניסיוננו ראינו שככל שהיזם שיתף את בעלי הדירות בתהליך ואפשר להם מעורבות בקביעת עתיד מקום מגוריהם – היו פחות התנגדויות והפרויקטים היו מוצלחים יותר.

שיתוף בעלי הדירות והיחס האישי אליהם יכולים להתבצע במגוון דרכים. אחת החשובות שבהן היא יצירת מפגשים שוטפים עם נציגות בעלי הדירות ואף עם בעלי הדירות כולם, בשביל להעניק ידע וכלים, להסביר את התהליך ואת השלכותיו, לשקף את המידע שבידי היזם ולאפשר להם להשמיע את קולם. בכדי לוודא את יעילות המפגשים, יש לבצע עבודה יסודית מקדימה למיפוי מאפייני בעלי הדירות, וכן לאפשר דיאלוג אמיתי – לשאול שאלות מתוך רצון אמיתי להקשיב ולבצע את השינויים הדרושים בתכנון. באופן זה ניתן להעביר את המסרים הנכונים, ולאפשר את המעורבות הטובה ביותר הן מבחינת היזם והן מבחינת בעלי הדירות.

אם כן, העבודה החברתית מול בעלי הדירות אמנם מתחילה עם ההחתמה הראשונית, אך צריכה להימשך עד לאכלוס. יש לזכור שהעובדה שתהליכי ההתחדשות העירונית הם כה ארוכים, מביאה עמה ייאוש, חוסר בטחון ולעיתים חשדנות כלפי היזם. הליכה עם בעלי הדירות יד ביד וקיום הדיאלוג עימם מאפשרים להעניק את הבטחון הרצוי, לפרק חסמים ולוודא שבעלי הדירות מרגישים שנמצאים איתם ובעיקר רואים אותם לאורך כל הדרך.